יום לפני המשחק ההיסטורי של יובנטוס נגד מכבי תל אביב, ההכנות בשיאן, ההתרגשות גואה, והודעה מפתיעה ומעוררת חשד מתפרסמת בפורום. הזויה לאחר עוד יום ארוך אני מבחינה בהודעה בעלת הנושא- "הלוחמים מגיעים לארץ" שהתפרסמה על ידי משתמשת חדשה. בהודעה, הזמינה אותה משתמשת את כל מי שירצה בכך לפגישה עם הפייטרס, אוהדי יובה השרופים מטורינו אשר יגיעו למשחק. 

כמובן שסקפטיות הייתה הדבר הראשון שחשתי, אבל לעזאזל, חשבתי, בימים טרופים אלו הכל אפשרי. יצרתי איתה קשה, וגיליתי ששמה הוא ליז, שהיא התגוררה באיטליה למשך תקופה ארוכה, ושהיא יצרה קשר עם הפייטרס במשחק בסן סירו- ומאז לא הצליחה להיפרד מהם. היא גם הוסיפה שהם ישמחו לפגוש אוהדים ישראלים של הגברת הזקנה. 

היה מאוחר, שכחתי מהכל והלכתי לישון. יום אחרי, יום המשחק. אין רגע אחד של מנוחה. בתוך כל הבלגאן של הכניסה המוקדמת והריצות אני מקבלת שיחה משרונה- "ארז אירגן לנו פגישה עם הפייטרס!" נו, מה כבר חשבתי לעצמי, ברור שארז יארגן, הבנאדם מסוגל לארגן מפגש עם האפיפיור אם הוא ירצה בכך. 

קבענו איתם במלון שלהם "קראון פלאזה" בשעה 16:30. כולם היו נרגשים לקראת המפגש עם ה-אוהדים ה-אמיתיים של יובה, אלו שמלווים אותה באמת לכל חור בעולם (עובדה...). דן שהיה איתי כל היום כמעט ויצא מדעתו, "אני מתרגש מזה כמעט יותר מהמשחק עצמו!". סיימנו בקושי עם הכניסה המוקדמת ורצנו מהר למלון. 

אחרי שעברנו ליד המלון בערך 4 פעמים, נזכר ארז להודיע לנו בפלאפון ששם המלון שנתן לנו תחילה בכלל לא קיים ולתת לנו את השם האמיתי. אחרי בערך 50 דקות ופניית פרסה אחת שכמעט הרגה את כולנו (אוי נימי נימי...) הגענו למלון. 

נכנסתי ללובי, היו שם כמה פרצופים מוכרים. לא, לא היו אלה הפרצופים של בועז קלדרון, שרונה וארז שכבר נכחו במקום, אלא דווקא אלו של חברי הפייטרס שאת פניהם כבר הכרתי מביקורי האחרון באיטליה. 

ארז ישר לקח אותי ועשה לי סיבוב הכירות עם כולם, לחיצות ידיים וחיוכים. מהר מאוד גילו החברים שאני יודעת קצת איטלקית- בהתחלה זה הפתיע אותם, אבל הם התרגלו. 

התחלתי לבדוק מי נצמא בחבורה של אותם 18 אוהדים. הם הגיעו ברשות מנהיג הפייטרס- אומברטו, בנאדם שרק מהסתכלות עליו אפשר לחוש בכבוד לו רוכשים חבריו. אומברטו, בקושי קם מהכסא, כולם באים אליו. מדבר בשקט, אבל כולם עושים מה שהוא רוצה. המשכתי לבדוק וראיתי שבלובי נמצא נציג כמעט מכל ארגון אולטראס שקיים בקורבה סוד- יציע האוהדים השרופים של יובנטוס, ולא רק מהפייטרס. 

הפייטרס הוא ארגון האוהדים הגדול ביותר שקיים ליובנטוס, והוא יושב ביציע הדרומי בדלה אלפי, בקומה השניה. הוא הוקם בשנת 77, מאז שונה שמו מספר פעמים אבל הרעיון נשאר זהה- ללוות את יובה, לעודד אותה ולתמוך בה, לא משנה איפה תשחק. עקרונות האולטראס הם תמיד לשיר ולעודד את הקבוצה, גם כשהיא לא משחקת טוב, וללוות את השירה בדגלים, כרזות, שלטים ואבוקות. הפעמים היחידות שהאולטראס לא מעודדים הן כאשר יש משהו או מישהו שגורמים להם לצאת במחאה, בין אם זו ההנהלה של יובה או התקשורת האיטלקית (כפי שקרה במשחק נגד לאציו, אז מחו הפייטרס על יחסה של התקשורת בנוגע לפרשת משפט הסמים שבו מעורבת יובה). 

אבל כאמור, לא רק נציגי הפייטרס היו נוכחים. היו שם נציגים מה"מרקה" ומה"ארדיטי" שיושבים גם הם בקומה השניה, יחד עם הפייטרס, ונציגים מה"נוקלאו" ומה"נוי סולי" שיושבים למטה, בקומה הראשונה של הקורבה סוד. רק שתבינו, הנוקלאו והנוי סולי ביחד, לא מגיעים למאה חברים. 

החבר'ה האיטלקים היו נחמדים מאוד ובמהרה הצלחתי לפתח עם כל אחד מהם שיחה ערה. בהתחלה, הייתי צריכה להסביר לאחד מהם, שהחג שנחגג כעת בישראל הוא לא החג המקביל לקריסטמס, אלא חג שונה לגמרי, בניגוד למה שסבר. 

פאסקוואלה, המכונה פאסקוולינו הסתובב בלובי עם כיפה, ואמר שזה דווקא מוצא חן בעיניו. אני בינתיים ישבתי עם רוברטו- נציג הנוקלאו, מכיוון שלשנינו היה דבר במשותף- שנינו לבשנו חולצה של הנוקלאו...סיפרתי לו שבביקורי באיטליה, למרות שהיה ברשותי כרטיס לקומה השניה בקורבה סוד, ישבתי בקומה הראשונה יחד איתו ועם חבריו, והוא התלהב וחיבק אותי בתגובה. 

ממנו עברתי למישל, נציג הנוי סולי. איפשהו במהלך השיחה, חברו שלא ידע שאני מבינה איטלקית, החליט להסתלבט עליו וצעק לו- "מישל, מה אתה יושב עם בנות 15??" אני הבטתי בו והשבתי- "15?!, נו באמת, אל תגזים"... הוא כמובן היה בהלם ומיהר להתנצל "רק צחקתי...באמת...זו היתה בדיחה..." 

לאט לאט עליתי על זה שכמות קטנה בלבד מהם מתגוררים בטורינו. היו שם אנשים מלקו, קומו, מילאנו, ואפילו מבולוניה הרחוקה, שבאים לכל משחק, בית או חוץ. 

החברים סיפרו לי איך הם מכניסים אבוקות ליציע (יותר נכון- איפה...), ואני סיפרתי להם שבישראל להדליק אבוקה זה בערך מקביל לרצח- לפחות על פי יחס השוטרים. הלוחמים אמרו לנו שלדעתם תל אביב נראית כמו עיר בדרום איטליה- בתים נמוכים ולבנים, ים, האקלים דומה. שרנו קצת שירים מהקורבה סוד ואחד החברים הראה לי תמונות מהיציע שנשא עמו במכשיר הסלולרי והשמיע לי שירים מהיציע שהקליט. 

השעה הייתה כבר מאוחרת ולצערי, היינו חייבים לזוז לכיוון האצטדיון. היה קשה לעקור את עצמנו משם, ממפגש עם אנשים כה מרתקים וחביבים. אומברטו הבטיח לבועז שבפעם הבאה שהוא מגיע לאיטליה הוא לא יצטרך לקנות כרטיסים למשחקים, וגם אני הבטחתי לעצמי "טיפול הולם" בביקור הבא בארץ המגף. דן כמעט וגרם לאחד מהם להרביץ לו כשאמר לו שהוא דומה לסטאנקוביץ... נפרדנו מכולם ויצאנו משם עם טעם של עוד, ועם הרושם הכי טוב שיכול להיות מאותם בחורים. 

אז לכל מי שאומר- אנטישמים, נאצים, לכל מי שאומר חוליגנים. הם אנשים בדיוק כמוני וכמוך, מבחינתם כל עוד אתה אוהד יובה זה לא משנה מהיכן באת ולאן אתה הולך- אין הבדלות. 

אני מקווה שנשוב ונפגוש אותם, אלא שהפעם הם יארחו אותנו ביציע הדרומי של הדלה אלפי, הבית האמיתי שלהם. 

שוב תודה ענקית לליז שאירגנה את המפגש המדהים הזה.