יצאנו שמחים ומרוצים. אם חשבנו ששום דבר לא יכול להשתבש לנו – טעינו. מאותו רגע התחיל הסיוט.

 

 

השעה 11:45. אספתי את הכרטיסים למשחק ובעודי מחלק אותם לאיתי ורועי, גיליתי ששניהם יושבים בשורה שונה משלי. ביקשתי מאיתי את הכרטיס שלו וראיתי שהושיבו אותי בשורה אחת מתחתיהם אך קרוב אליהם. החזרתי לאיתי את הכרטיס והתחלנו ללכת לכיוון שער הכניסה לאצטדיון. איתי שתה בירה והיה מבסוט. תוך כדי הליכה הוא התחיל לזרוק לי משפטים בסגנון "רק אל תשכח להחזיר לי את הכרטיס, הא?". אני מהנהן בראש, מחייך, מבסוט על איתי שהוא במצב רוח טוב ויש לו זמן לבדיחות. ממשיכים ללכת. איתי שוב זורק לי משפט: "הכרטיס אצלך, כן?". אני צוחק ואומר לו "כן, בטח", הרי החזרתי לו את הכרטיס. ממשיכים ללכת. אני מזהה בזווית העין את איתי מסתכל עלי. הוא לא הפסיק להסתכל עלי.

פתאום איתי תופס אותי בכתף, הפנים שלו רציניות והוא אומר לי: "הכרטיס אצלך... נכון?".
"איתי, החזרתי לך את הכרטיס" אני עונה לו.
שנינו לובשים פרצוף תשעה באב. רועי מתקשה להבין.
אנחנו מסתובבים אחורה ומתחילים לרוץ למקום שבו נתתי להם את הכרטיסים. "תבדוק בכיסים!!! תהפוך את התיק שלך!!! גם אתה רועי!!!" אני צועק להם. איתי ממלמל משהו. תוך כדי ריצה אנחנו מסתכלים על הקרקע, אולי הכרטיס נפל בדרך. "תקשיב, אני נתתי לך את הכרטיס!" אני אומר לאיתי. "אחי, כשאני מקבל משהו – אני מתייק אותו!" הוא עונה לי. הגענו למקום שממנו יצאנו והתחלנו לחפש, כאילו שהיה סיכוי שנמצא את הכרטיס.

"טוב" אני אומר להם, "אתם תהפכו את הדברים שלכם ואני אלך לדבר עם האנשים שאני מכיר לראות מה עושים". הלכתי לדבר עם איש הכרטיסים שעובד עם הארגון האחראי על מועדוני האוהדים. הוא לא מדבר מילה באנגלית אך הצלחתי להסביר לו מה קרה. הוא מנסה להתקשר למישהי אחרת שמדברת באנגלית אך אין תשובה. השעה 12:00 ובעוד חצי שעה המשחק מתחיל. הבחור ממשיך להתקשר אך אין תשובה. בינתיים שלושתנו הופכים את הדברים שלנו. אין זכר לכרטיס.

השעה היא 12:20 ועדיין אין תשובה. בשעה 12:25 אנחנו שומעים מבחוץ את הקראת שמות השחקנים. איתי מנסה לשכנע אותנו להיכנס למשחק ושהוא יסתדר. הסברתי לו שאין סיכוי ושאנחנו בתוך החרא הזה ביחד.
בערך בשעה 12:30 מודיע לנו איש הכרטיסים להגיע לקופה בשער A ויתנו לנו כרטיס חדש. אני שולח לו נשיקה באוויר ואנחנו מתחילים לרוץ. בדרך אנחנו שומעים את הקהל מריע לנו ולשחקנים. הגענו לקופה, אנחנו מסבירים ששלחו אותנו לקבל כרטיס אבל כמו בסרט רע – הם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. שום כרטיס לא מחכה לנו.
אנחנו מתלבטים מה לעשות. החלטנו לחזור לאיש הכרטיסים. איתי ביקש מאיתנו שניכנס למשחק ושהוא יהיה בסדר. הוא ידבר עם איש הכרטיסים. התווכחנו קצת ובסוף החלטנו שאני ורועי נכנס למשחק.

 

רועי הוא בחור בן 16, בריא ובכושר טוב, מתחיל לרוץ. אני, זקן בן 29, בכושר גרוע משתרך מאחוריו. רועי תופס מרחק ואני צועק לו שיעצור אבל הוא לא שומע אותי. הוא רץ. איבדתי אותו והרי הבטחתי לאבא שלו לפני הנסיעה שאני דואג לו.

תוך כדי חצי הליכה וחצי ריצה, במטרה למצוא את רועי, אני שומע את הקהל שואג משמחה. 0-1 ליובנטוס. השער הראשון בהיסטוריה של יובנטוס במשחק רשמי באצטדיון החדש ואני לא ראיתי אותו.
"רועי יסתדר" אמרתי לעצמי, "אני נכנס לאצטדיון, אני בטח אפגוש אותו בפנים". באיחור של חצי שעה נכנסתי לאצטדיון, החלטתי שאין טעם לחפש את המושב שלי. אני אעמוד למעלה. לא יכלתי להינות מהמשחק כי אני כל הזמן חושב על איתי ומנסה לחפש את רועי.

 

פתאום אני מקבל הודעה מאיתי: